חזרה  |   הדפס  |     |   

'ויקרא ה' אלקים צבאות ביום ההוא לבכי ולמספד' (ישעיה כב)

בשעה שבקש הקב"ה להחריב את בית המקדש אמר: כל זמן שאני בתוכו אין אומות העולם נוגעות בו, אלא אכבוש את עיני ממנו ואשבע שלא אזקק לו עד עת קץ, ויבואו האויבים ויחריבו אותו. מיד נשבע הקב"ה בימינו והחזירה לאחוריו, זהו שנאמר 'השיב אחור ימינו מפני אויב', באותה שעה נכנסו אויבים להיכל ושרפוהו. וכיון שנשרף אמר הקב"ה: שוב אין לי מושב בארץ, אסלק שכינתי ממנה ואעלה למכוני הראשון. באותה שעה היה הקב"ה בוכה ואומר: אוי לי, מה עשיתי? השריתי שכינתי למטה בשביל ישראל, ועכשיו שחטאו חזרתי למקומי הראשון, חס ושלום, שחוק לגויים הייתי ולעג לבריות!
באותה שעה בא מטטרון ונפל על פניו ואמר לפניו: ריבונו של עולם! אני אבכה ואתה לא תבכה! אמר לו: אם אין אתה מניח לי לבכות, עכשיו אכנס למקום שאין לך רשות להיכנס ואבכה, זהו שנאמר: 'ואם לא תשמעוה במסתרים תבכה נפשי' אמר להם הקב"ה למלאכי השרת: בואו ונלך אני ואתם לביתי ונראה מה עשו אויבים בו. מיד הלך הקב"ה ומלאכי השרת וירמיהו לפניו. וכיון שראה הקדוש ברוך הוא את בית המקדש, אמר: בודאי זהו ביתי וזוהי מנוחתי, שבאו אויבים ועשו בו כרצונם.
באותה שעה היה הקב"ה בוכה וצועק ואומר: אוי לי על ביתי! בני, היכן אתם? כהני ולויי, היכן אתם? מה אעשה לכם? כמה פעמים התריתי בכם ולא חזרתם בתשובה.

אמר לו הקב"ה לירמיהו: אני דומה היום לאדם שהיה לו בן יחידי ועשה לו חופה ומת בתוך חופתו - ואין לך כאב לא עלי ולא על בני?! לך וקרא לאברהם ליצחק וליעקב ולמשה מקבריהם, שהם יודעים לבכות. אמר לפניו: ריבונו של עולם: איני יודע היכן משה קבור. אמר לו הקב"ה: לך עמוד על שפת הירדן והרם קולך וקרא: בן עמרם, בן עמרם, עמוד וראה צאנך שבלעום אויבים!
מיד הלך ירמיהו למערת המכפלה ואמר לאבות העולם: עמדו, שהגיע זמן שאתם מתבקשים לפני הקב"ה. אמרו לו, מה יום מימים, שאנו מתבקשים לפני הקב"ה? אמר להם: איני יודע, מפני שהיה מתיירא, שלא יאמרו: בימיך היתה זאת לבנינו.
הניחם ירמיהו ועמד על שפת הירדן וקרא: בן עמרם, בן עמרם, עמוד! הגיע זמן שאתה מתבקש לפני הקב"ה. אמר לו: מה היום מימים, שאני מתבקש לפני הקב"ה? אמר לו ירמיהו: איני יודע, הניחו משה והלך לו אצל מלאכי השרת, שהיה מכיר אותם משעת מתן תורה, אמר להם: משרתי עליונים! כלום אתם יודעים מפני מה אני מתבקש לפני הקב"ה? אמרו לו: בן עמרם, אי אתה יודע שבית המקדש חרב וישראל גלו? מיד קרע בגדי כבוד שהלבישו הקב"ה, והניח ידיו על ראשו והיה צועק ובוכה והולך עד שהגיע אצל אבות העולם. אמרו לו אבות העולם: משה רועה ישראל, מה היום מימים? אמר להם: אבות אבותי, אין אתם יודעים שבית המקדש חרב וישראל גלו לבין אומות העולם? מיד אף הם קרעו בגדיהם והניחו ידיהם על ראשיהם והיו צועקים ובוכים והולכים עד שהגיעו לשער בית המקדש. כיון שראה הקב"ה, מיד 'ויקרא ה' אלקים צבאות ביום ההוא לבכי ולמספד ולקרחה ולחגור שק' (ישעיה כב), ואלמלי מקרא שכתוב אי אפשר לאומרו, והיו בוכים והולכים משער לשער, כאדם שמתו מוטל לפניו. והיה הקב"ה סופד ואומר: 'אוי לו למלך שבקטנותו הצליח ובזקנתו לא הצליח!'.
בשעה שחרב בית המקדש בא אברהם לפני הקב"ה וממרט זקנו ותולש שערות ראשו ומכה את פניו וקורע את בגדיו ואפר על ראשו, והיה מהלך בבית המקדש וסופד וצועק. אמר לפני הקב"ה: מפני מה נשתניתי מכל אומה ולשון, שבאתי לידי בושה וכלימה זאת? כיון שראוהו מלאכי השרת, אף הם קשרו הספד שורות שורות ואומרים: 'נשמו מסילות שבת עובר אורח' (ישעיה לג) - מסילות שהתקנת לירושלים, שלא יהיו עוברי דרכים פוסקים מהם, שהיו ישראל עוברים ושבים בהם בחגים - היאך שבתו!
באותה שעה נזקק הקב"ה למלאכי השרת ואמר להם: מה לכם קושרים מספד שורות שורות? אמרו לפניו: ריבונו של עולם! מפני אברהם אוהבך שבא לבית וספד ובכה מפני מה לא השגחת עליו? אמר להם: מיום שנפטר אוהבי מלפני לבית עולמו, לא בא לביתי, ועכשיו 'מה לידידי בביתי?' (ירמיה יא)

אמר אברהם לפני הקב"ה: ריבונו של עולם, מפני מה הגלית את בני ומסרתם בידי האומות והרגום בכל מיתות משונות, והחרבת את בית המקדש, מקום שהעליתי את יצחק בני עולה לפניך? אמר לו הקב"ה לאברהם: בניך חטאו ועברו על כל התורה ועל עשרים ושתים אותיות שבה. אמר אברהם לפני הקב"ה: ריבונו של עולם, מי מעיד בהם בישראל שעברו את תורתך? אמר לו: תבוא תורה ותעיד בהם בישראל.
מיד באה תורה להעיד בהם. אמר לה אברהם: בתי, באת להעיד בהם בישראל שעברו על מצוותיך, ואין לך בושת פנים מפני? זכרי יום שהחזירך הקב"ה על כל אומה ולשון ולא רצו לקבלך עד שבאו בני להר סיני וקבלו אותך וכיבדוך, ועכשיו את באה להעיד בהם ביום צרתם? כיון ששמעה תורה כך עמדה לצד אחד ולא העידה בהם.

אמר לו הקב"ה לאברהם: יבואו עשרים ושתים אותיות ויעידו בהם בישראל. מיד באו עשרים ושתים אותיות. באה אל"ף להעיד בישראל שעברו על התורה. אמר לה אברהם: אל"ף, את ראש לכל האותיות - ובאת להעיד בישראל ביום צרתם? זכרי יום שנגלה הקב"ה על הר סיני ופתח בך 'אנכי ה' אלקיך' (שמות כ), ולא קבלוך אומה ולשון אלא בני - ואת באה להעיד בבני! מיד עמדה אל"ף לצד אחד ולא העידה בהם.
באה בי"ת להעיד בהם בישראל. ואמר לה אברהם: בתי, את באה להעיד על בני, שהם זריזים בחמה חומשי תורה, שאת בראש התורה? מיד עמדה בי"ת לצד אחד ולא העידה כלום.
וכיון שראו כל האותיות שהשתיקן אברהם, נתביישו ועמדו בעצמן ולא העידו בישראל.
מיד פתח אברהם לפני הקב"ה ואמר: ריבונו של עולם, למאה שנה נתת לי בן, וכשעמד על דעתו והיה בחור בן שלשים ושבע שנים אמרת לי: 'העלהו עולה לפני', ונעשיתי עליו כאכזרי ולא ריחמתי עליו, אלא אני בעצמי כפתי אותו - ולא תזכור לי זאת, ולא תרחם על בני?

פתח יצחק ואמר: ריבונו של עולם, כשאמר לי אבא: 'אלקים יראה לו השה לעולה בני' (בראשית כב), לא עכבתי על דבריך, ונעקדתי ברצון לבי על גבי המזבח, ופשטתי את צוארי תחת הסכין - ולא תזכור לי זאת, ולא תרחם על בני?

פתח יעקב ואמר: ריבונו של עולם, לא עשרים שנה עמדתי בבית לבן? וכשיצאתי מביתו פגע בי עשו הרשע ובקש להרוג בני, ומסרתי עצמי למיתה עליהם - ועכשיו נמסרו ביד אויביהם כצאן לטבחה לאחר שגדלתים כאפרוחים של תרנגולים וסבלתי עליהם צער גידול בנים, - לא תזכור לי זאת, ולא תרחם על בני?

פתח משה ואמר: ריבונו של עולם, לא רועה נאמן הייתי על ישראל ארבעים שנה ורצתי לפניהם כסוס במדבר, וכשהגיע זמן שיכנסו לארץ גזרתי עלי: במדבר יפלו עצמותי. - ועכשיו שגלו שלחת לי לספוד ולבכות עליהם? זהו המשל שאומרים בני אדם: 'מטוב אדוני - לא טוב לי. ומרעתו - רע לי'...
באותה שעה אמר משה לירמיה: לך לפני, ואלך אליהם ואראה, מי מניח ידו עליהם? אמר לו ירמיהו: אי אפשר לילך בדרך מפני ההרוגים. אמר לו: אף על פי כן!
מיד הלך משה וירמיה לפניו, עד שהגיעו לנהרות בבל. ראוהו למשה ואמרו זה לזה בא בן עמרם מקברו לפדותנו מיד צרינו. יצאה בת קול ואמרה: גזרה היא מלפני.
מיד אמר להם משה: בני, להחזיר אתכם אי אפשר, שכבר נגזרה גזרה, אלא המקום יחזיר אתכם במהרה - והניח אותם. באותה שעה הרימו קולם בבכיה גדולה, עד שעלתה בכייתם למרום, זהו שנאמר: 'על נהרות בבל שם ישבנו גם בכינו' (תהלים קלז).
כיון שבא משה אצל אבות העולם, אמרו לו: מה עשו האויבים בבנינו? אמר להם: מהם הרגו בחרב ומהם כפתו ידיהם לאחוריהם, ומהם אסורים בכבלי ברזל, ומהם נפשטים ערומים, ומהם מתו בדרך ונבלתם לעוף השמים ולבהמת הארץ, ומהם מושלכים לחמה רעבים וצמאים. מיד פתחו כולם ובכו וקוננו בקינות: וי על מה שהגיע לבנינו! האיך הייתם כיתומים בלא אב: היאך ישנתם בצהרים ובקיץ בלא לבוש ובלא כסות! האיך הלכתם בהרים ובחצצים חלוצי נעלים ובלא סנדלים! היאך הייתם טעונים משאות חול! היאך היו ידיכם כפותות לאחוריכם! האיך לא הייתם בולעים רוק שבפיכם!
פתח משה ואמר: ארורה השמש! למה לא חשכת בשעה שנכנס האויב לבית המקדש! השיבה לו השמש: בחייך משה רועה נאמן, היאך אהיה חשוכה ולא הניחוני ולא הרפו ממני, שהלקוני בששים שבטים של אש ואמרו לי: צאי והאירי אורך!
שוב פתח משה ואמר: וי על זיווך, בית המקדש, היאך חשך?! וי שהגיע זמנו שיחרב! ההיכל נשרף ותינוקות של בית רבן נהרגים, ואבותיהם הולכים בשבי ובגלות.
שוב פתח משה ואמר: שבאים, בחייכם! לא תמיתו אותם מיתה אכזרית ולא תעשו בהם כליה גמורה, ולא תהרגו בן לפני האב ובת לפני האם, שתגיע השעה שהקב"ה יפרע מכם. והכשדים הרשעים לא עשו כך, אלא היו נותנים בן בחיק אמו ואמרו לאביו: קום שחטהו, הייתה אמו בוכה ודמעותיה נושרות עליו, ואביו תולה לו ראשו. אמר משה לפני הקב"ה: ריבונו של עולם, כתבת בתורתך: 'ושור או שה אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד' (ויקרא כב) - והלא כבר הרגו בנים ואמותיהם כמה וכמה, ואתה שותק...

באותה שעה קפצה רחל אמנו לפני הקב"ה ואמרה: ריבונו של עולם, גלוי לפניך, שיעקב אהבני אהבה יתרה ועבד בשבילי לאבא שבע שנים, וכשהגיע זמן נשואי לבעלי יעץ אבי להחליפני באחותי, ולא קנאתי באחותי ולא הוצאתיה לחרפה. ומה אם אני, שאני בשר ודם, עפר ואפר, לא קנאתי בצרה שלי - אתה, מלך חי וקיים ורחמן, מפני מה קנאת בעבודה זרה שאין בה ממש והגלית את בני? מיד נתגלגלו רחמיו של הקב"ה ואמר: בשבילך, רחל, אני מחזיר את ישראל למקומם. זהו שנאמר: 'כה אמר ה', קול ברמה נשמע, נהי בכי תמרורים, רחל מבכה על בניה מאנה להנחם' (ירמיה לא)... ונאמר: 'מנעי קולך מבכי ועיניך מדמעה, כי שכר לפעולתך... ויש תקוה לאחריתך, ושבו בנים לגבולם' (ירמיה לא).

(מתוך ספר התודעה)