חזרה  |   הדפס  |     |   

"המלך דוד מפזז ומכרכר לפני ה'" {שמואל ב' פרק ו', ט"ז} - כדי להתבזות לשמה.
כלומר, לא רק שהריקוד מחייב ביזוי וממילא הוא נהנה מהריקוד על אף הביזוי, אלא דוד המלך התבזה לשם להתבזות. כי הזווית של ביזוי, זה היופי של הריקוד.
כלומר, לא מפני שדוד המלך צריך לעשות פעולה אקרובטית מסוימת של קרקס ובלעדיה הוא לא יכול לרקוד, אלא מפני שהביזוי זה עצמו חלק מהיופי של הריקוד.
מי שישים לב יראה שזה ממש ככה. למשל, לצחצח את הנעלים של החתן בחתונה זה לא מוכרח, כי הנעליים שלו מצוחצחות כבר, אלא הענין הוא להתבזות לפני החתן, כי זה משמח את החתן. זה בעצמו השמחה של החתן. לצחצח את הנעלים לחתן, זה כבוד החתן, וכולם יודעים ומבינים את זה, ולכן זה משמח את כולם. ואפילו האדם בעצמו לא מרגיש את הביזיון, כי הזווית של הביזיון, זה היופי של הריקוד לפני החתן.
בכל העבירות בטח שזה ככה - כל בזיון מוסיף בתאווה. כלומר, הביזיון מוסיף תאווה על תאוותו, מצד עצם הביזיון בעצמו.
במצוות אנחנו לא יכולים להגיד את זה, כי אנחנו רחוקים מהמצוות, ולהיפך אנחנו קשורים בעבירות. לכן דווקא בעבירות אנחנו יכולים לצייר את זה, אבל במצוות זה יותר ויותר.
וזו היתה הדרגה הגבוהה של דוד המלך - "מפזז ומכרכר לפני ה'"!
ובכל זאת מיכל בת שאול, שהיא כזאת גדולת הדור, היא אומרת שלא יתבזה, מפני שהיא ראתה את הביזיון באופן בפני עצמו.
לעומתה, דוד המלך ראה את הביזיון כיופי של ריקוד בפני עצמו, שזה עצמו מוסיף יופי.
ובזה היה קצת מחלוקת בין דוד למיכל בת שאול, בזה היה לה קצת חסר.
ולמעשה, החלק הזה לא היה כל-כך מובן עד אז, כי למעשה דוד המלך הוא זה שחידש את זה.
כלומר, "המלך דוד מפזז ומכרכר לפני ה'", פירושו: דוד המלך מתבזה לשמה. מצד עצם הביזוי, זה בעצמו היופי, וזה לא סתם מעשה שטות ח"ו.

"לדוד בשנותו את טעמו לפני אבימלך" - כשדוד המלך בא לפני אחימלך והוא השתגע, זה לא היה סתם בכדי להינצל מאיחמלך ולכן הוא השתגע, כי הרי דוד המלך יכול להינצל גם בלי להשתגע. לדוד המלך יש סיעתא דשמיא וניסים ונפלאות, ובוודאי שהוא יכול לעלות באוויר - כמו אליעזר עבד אברהם שעמד על הגמלים. או שדוד המלך יכל להיות רואה ואינו נראה.
אז למה דוד דוקא השתגע?
אלא כשוד המלך בא לאחימלך הוא אמר: 'אני לא מבין את העולם, יש פה היסתר פנים. שאול רודף אותי, בזמן שאני החתן שלו. ואני רוצה רק את הטוב לעם ישראל, לכן אני לא מבין מה קורה פה'!
ולכן, דוד המלך אומר: אני לא מבין מה קורה פה, כי כל העולם-הזה, זה גדר של שיגעון לגבי עולם-הבא.
כלומר, דוד המלך רק מגדיר את המצב הקיים.
כי לכאורה יש פה שאלה: כששאול רודף אחרי דוד, הוא היה צריך להישבר מזה. שאול הוא החותן של דוד, ודוד המלך לא עשה לו שום דבר, ובכל זאת שאול רודף אותו ורוצה להרוג אותו, על לא עוול בכפו. דוד המלך נרדף כל הזמן, והטוב שלו הוא טוב של משיח שכל עם ישראל צריך ליהנות ממנו. ולכן אי אפשר להבין את זה, זה דברים לא מובנים. שאול הוא גדול הדור, והוא רודף אחרי דוד!
לא מספיק ה28 שנה שחשבו שדוד המלך ממזר והוא היה במדבר, ושם החיות רעות רצו לטרוף אותו, ולכן שמו אתו בכוונה שם - בשביל שייטרף, בכל זאת שאול, שהוא גדול הדור, רודף אחריו.
זה לא מובן!
כל אדם אחר היה נשבר!
תשמע, אם זבוב היה רודף אחרי ניחא, אבל כששאול, שהוא גדול הדור, רודף אחרי, זה קשה מאוד!
התשובה לזה, אומר דוד המלך: באמת אני לא מבין את העולם, כי כל העולם הזה הוא משוגע. דוד המלך רק מגדיר את המצב.
וכי רק זה לא מובן? באמת שום דבר לא מובן!
ולכן בזה שדוד המלך הגדיר את המצב, בזה שהוא השתגע, הוא ניצל. כי אם אתה אומר שזה הפשט של העולם - משוגע, אז ממילא אתה ניצל.
למה? כי אתה מודה שהעולם הוא משוגע, ולכן את לא מבין את העולם, ממילא אתה לא מתרעם על הקב"ה, אפילו שאתה לא מקבל את הייסורים האלה באהבה!
כי זה בעצמו הגדר של העולם - משוגע! ולכן תינצל, וזה בעצמו הגדר של ההצלה של דוד המלך.

(מתוך שיחות הגה"צ הרב דב הכהן קוק שליט"א)