חזרה  |   הדפס  |     |   

קריעת ים סוף היתה ביום השביעי של פסח. בשעת קריעת ים סוף היו מוכתרים בני ישראל מכל הצדדים ובאותה שעה גורלית נאמר למשה (שמות יד, טו): "מה תצעק אלי דבר אל בני ישראל ויסעו" נחשון בן עמינדב היה הראשון שקיים את דבר ה' ונכנס לים, וכאשר עלו המים זעק: "הושיעני אלקים כי באו מים עד נפש" (תהלים סט, ב) ואז בקע הים. בשעה שעמדו בני ישראל מול הים האפשרות היחידה להנצל באותה שעה מלבד תפילה היתה לפעול במסירות נפש! להתקדם לתוך הים מתוך מוכנות למסור את הנפש. ולכן לאחר שנחשון בן עמינדב פעל במסירות נפש וקפץ לים התקבלה תפילתו והים בקע.

פרנסתו של אדם כקריעת ים סוף
השוו בין קושי הפרנסה לבין קריעת ים סוף, מכל הבריאה רק על בני אדם רובצת דאגת הפרנסה, כל בעלי החיים נטולים דאגות פרנסה מזונותיהם מצויים עבורם ואין להם כל מחסור, דוקא בני האדם חייבים לעמול כה קשה לפרנסתם, כל אדם המעוניין להצלחה בפרנסתו ראשית עליו לקיים את דברי הגמרא בנדה (דף ע' ע"ב) "מה יעשה אדם ויתעשר? אמר להן: 'ירבה בסחורה, וישא ויתן באמונה'. אמרו לו: הרבה עשו כן ולא הועילו! אלא יבקש רחמים ממי שהעושר שלו, שנאמר (חגי ב, ח): 'לי הכסף ולי הזהב'". אך למעלה ממעלת התפילה יש את ענין ה"מסירות-נפש" האדם זקוק להתקרב לה' ולהגיע לדרגת מסירות נפש שהיא רמה רוחנית גבוהה ביותר המרוממת אף ממעלת התפילה, לא די בתפילה ולהיות אדם הנושא ונותן באמונה. בכדי להיות בדרגה זו יש צורך להקדיש את החיים לרבונו של עולם לגמרי.

חז"ל דימו את עמל הפרנסה למאבק על החיים עצמם, אדם יגע להשיג "דמים", דמים - הם גם לשון דם, שהוא עצם החיים, כי בשעה שאדם נאבק על פרנסתו ומכל צד חש הוא איום, בדומה לעם ישראל שמצד אחד ראו את הים ומצד השני נסו מן המצריים, כשהרגשת ה"לחץ" מוחשית, דוקא אז מוטלת עלינו החובה לנהוג כפי שהורה ה' לאבותינו על יד הים: "דבר אל בני ישראל ויסעו". יש לקפוץ למים הגם שבמים אין בכחנו לעשות עם עצמנו כלום, אך אדרבה תחושה זו שאין בידינו שום יכולת לפעול ורק אל הקדוש ברוך הוא יהבנו ובו אנו תלויים לגמרי, זוהי למעשה מסירות נפש, שכאשר אנו זועקים "הושיעני ה' כי באו מים עד נפש" ואומרים אנו לקב"ה: "רק אתה יכול להצילנו", זהו השלב בו נפתחות אוצרות החסד האין סופיים של רבש"ע, האומר לנו: "כנסת ישראל! הראיני את מראיך השמעיני את קולך' למי את פונה בעת צרה".
כן גם בימינו שמכל הבחינות ומכל כיוון איננו יכולים להחזיק עוד מעמד בכח עצמנו, אין לנו אלא למסור נפש לקב"ה. גם בשביעי של פסח דוקא אז ניתן להתעלות ולהתקרב לה' ע"י מסירות נפש. למרות שאיננו בדרגה גבוהה כמו הדורות הקודמים, הגדלות שאנו יכולים להשיג גדולה היא אף יותר מהדורות הראשונים. לשם כך עלינו לנהוג במסירות נפש, כלומר להקריב את הרצונות האישיים שהם ה"נפש". ובדורנו כל המערכה היא על ענין הנפש, הרחוב מעוניין ליטול מעמנו את הנפש ולאבד אותה ע"י הבילויים וההנאות. נקודה זו עלינו למסור להשי"ת, ובזכותה נזכה להינצל מכל צרה. (מתוך שיחות הגר"ש פינקוס זצ"ל)